אתמול ניתן בבית המשפט העליון פסק דין מטלטל, אנושי בעיני מאין כמותו, בסיפור של התינוקת סופי. בית המשפט קבע שסופי תישאר אצל ההורים שגידלו אותה, אלו שהיא מכירה כהוריה, ולא תעבור להוריה הביולוגיים.
הסיפור הזה לדעתי לא עוסק רק בדנ”א – הוא עוסק בילדה, בנפש שלה, בביטחון שלה, בחיבוק אליו היא רגילה בלילה, בקול שמרגיע אותה כשהיא בוכה, בריח של אמא ואבא שהם כל עולמה – גם אם אינם הוריה ביולוגיים.
אי אפשר בכלל להעריך כמה קשה להכריע כשופט כששני הצדדים אוהבים וראויים. אבל בית המשפט, באומץ ובכובד ראש, בחר במה שטוב לסופי – לא במה ש”נכון” משפטית או ביולוגית, אלא במה שנכון לילדה עצמה.
אני אישית חשבתי שכך יפסוק, הן משום שהתינוקת סופי היתה עלולה שלא לבוא לעולם ללא הניתוח שעברה בבטן אמה והן משום שבעצם כבר מזה כשלוש שנים אלה ההורים שהיא מכירה.
כן הוללט שתיקבע מתכונת לקיום קשר עם ההורים הביולוגיים אבל לך תדע איך זה יתקיים לאחר הליכים כה רבים…
לטעמי זהו רגע חשוב לכולנו – להבין שהורות היא לא רק גנטיקה. הורות היא נוכחות, היא אהבה יומיומית, היא בניית אמון, עקב בצד אגודל, בכל דמעה ובכל חיוך.
חיבוק חם לכל המעורבים. לסופי – שתגדל בידיים אוהבות ובסביבה יציבה. ולכולנו – שלא נשכח לשים את טובת הילד/ה בלבנו בכל החלטה.