אי שם, אחרי הצטננות מתמשכת, שיעול בלתי נגמר ואפילו חום קל, דווקא כשהרגשתי שאני מתחזקת – איבדתי את הקול.
האמת שזה קרה לי ממש לא במקרה. אחרי שעה של שיחה עם לקוחה נסערת, שעה של תיקון הסכם בזום עם לקוח נוסף ועוד שיחה עם כל אחד מבני זוג בתחילת הליך – מבלי לשים לב, ניצלתי עד תום את “תקציב הדקות” שהוקצב לי. ומאז… דממה.
עבורי, שעובדת עם מילים, הקול הוא הרבה יותר מכלי תקשורת – הוא הדרך בה אני מביאה רוגע, נותנת הכוונה, יוצרת חיבורים, מפייסת מחלוקות ותכלס גם ממש נהנית מהחיים – הוא הכלי המרכזי שלי ופתאום – נאדה!
התגובות לכך שאיבדתי את קולי מצחיקות ושונות. חלק מבהירים לי שהגוף אותת שצריך מנוחה ורוגע ממרוץ החיים (איך? מתי? מי אמר שמסכימה), חלק מדברים על וירוס נוראי שהולך ומשתיק אנשים וחלק… שזה הכי הצחיק אותי… עונים לי ממש בלחש😆.
אז איך מתקשרים בלי קול? גיליתי שזה ממש מאתגר ומחייב אותי לשינוי ולחשיבה מחודשת על דברים שעד כה היו מאוד פשוטים. במקום ״שיחות דרך״ שאני תמיד מנהלת – סמס. משא ומתן – בכתב.
אז היום החלטתי להקשיב לגוף, להוריד הילוך. במקום לסיים יום עבודה עם השקיעה, יצאתי מוקדם, נהניתי מסיידר חם בבית קפה, ופשוט איפשרתי לעצמי רגע של שקט.
ומה זה מזכיר לי?
שבתהליכי גישור, כמו בחיים, לפעמים צריך לדעת מתי לעצור, להקשיב, להעריך את מה שיש – ולמצוא דרך אחרת לתקשר. כי גם כשאין קול, יש דרכים להגיע להבנה.
בריאות לכולם!
#בליקול #דנהדרזנין