הוא לא ביקש הרבה.
האב הגיע אליי למשרד כדי לערוך צוואה וייפוי כוח מתמשך. הבן הביא אותו אלי וסיכמנו שיחזור כשנסיים.
בן 85, מסודר, שקול, יודע בדיוק מה הוא רוצה שיקרה אם וככל שלא יוכל יותר לנהל את ענייניו.
לאחר שסיימנו פגישתנו, הוא הביט בי בעיניים טיפה לחות ואמר בשקט:
“רק דבר אחד אני מבקש… אם אפשר, שתגידי לבן שלי –שיבוא איתי פעם בשבוע לבית קפה. רק לשבת איתי קצת. לדבר.”
סיימנו וכשהבן חזר הזמנתי אותו לשבת איתנו וביקשתי ממנו להקשיב למה שאבא שלו מבקש.
האב הבהיר בקשתו והבן הקשיב. כשעמדו לצאת לחש לי האב: “תודה שדיברת איתו. אני חושב שהוא הקשיב לי הפעם.”
הרבה פעמים אנחנו חושבים שמה שההורים שלנו רוצים זה ביטחון כלכלי, סידורים משפטיים, עזרה בעניינים רפואיים…אבל לפעמים… כל מה שהם באמת מבקשים זה שעה של קירבה. כוס קפה, שיחה פשוטה.
אז אני ממש שמחה שבזכות פגישתנו הבן הקשיב ואולי זו תחילתה של מסורת חדשה של בן ואב.
תזכורת קטנה, מהלב:
לפני כל מסמך – יש אדם וההקשבה מאפשרת להבין את הצרכים האמיתיים.