
החגים — ובעיקר חג הפסח — גורמים לנו להכיר תודה על ה״יש״, אך לעיתים קרובות מציפים גם את מה ש״אין״ וכך, הם נוגעים בדיוק בנקודות הכי רגישות.
הרווק שמגיע לבד לליל הסדר שוב יישאל: “אז מה קורה בזוגיות?”
והיא — שרק לאחרונה התגרשה — חשה את החלל ליד השולחן, את המבטים ואת השתיקות המביכות ואפילו כשהיא יושבת עם משפחתה — הילדים השנה אצלו והלב שלה חצוי.
גם זו שמארחת השנה לבד, לראשונה בלי בן הזוג שהיה לצידה שנים, מתמודדת עם שקט אחר.
גם עבורי ועבור משפחתי, ליל הסדר הוא עניין מורכב. אבי נפטר לפני 42 שנים, ובשנים הראשונות היינו ממררים בבכי בליל הסדר — כי דווקא אז, כשכולנו מסובים סביב שולחן אחד, חסרונו הורגש בעוצמה. גם חסרונם של סבי וסבתי מורגש מתמיד בליל הסדר.
גם הערב, אני יודעת שאביט באמי, באחי ובאחותי — ואמחה דמעה.
אנו נשיר את השירים, בחלקם כפי שנהגו במשפחתו של אבי, נמשיך מסורות שלמדנו מסבתי וסבי — ונרגיש אותם שם, גם אם אינם נוכחים בגוף.
יש לנו הגדה משפחתית שעוברת מדור לדור. גם סבי, סבתי ואבי כתבו בה בצד אחרי כל חג. גם היום אנחנו ממשיכים לכתוב בה, ולפני כמה שנים הוספתי הגדה נוספת — וכעת נכתבים זיכרונות וסיפורים בשתיהן – זו שאצל אמי וזו שאצלי.
ואולי זה הסוד — לשמר מסורות ולהוסיף וליצור מסורות חדשות, לבחור להתרכז במה ש״יש״, ולבנות ממנו משמעות ולא במה ש״אין״.
חג הפסח מסמל יציאה מעבדות לחירות — לא רק במובן ההיסטורי, אלא גם ברובד האישי: ״יש״ אותנו — עם כל המורכבות שאנחנו מביאים לשולחן הסדר. בליל הסדר אפשר לצאת מהמקום שבו אנחנו תקועים במה שכבר איננו, אל המקום שבו אנחנו נותנים מקום לחיים כפי שהם, ומזכירים לעצמנו שיש בנו את הכוח ליצור ״יש״ חדש. כי למרות הכול — ולפעמים דווקא בגלל הכול — יש אהבה ויש זיכרון ויש שייכות.
חג חירות שמח — בגוף, בלב וביחסים.
דנה



הצגת נתוני השימוש והמודעות
קידום פוסט