פסק דין שניתן לאחרונה עוסק במקרה מורכב של נער בן 15, שהועבר לפנימייה בעקבות ניכור הורי קשה כלפי אביו (הקישור לכתבה בתגובה הראשונה).
לאחר 3 שנים בית המשפט נאלץ לקבוע כי הטיפול נכשל. האב העמיד פנים שהוא משתף פעולה עם הטיפול, אף בפועל במניפולטיביות הרחיק את הבן מהאם.
היה מדובר באב שאינו עובד, וכל זמנו הוקדש להסתת בנו. הוא האזין לו בטלפון, הקליט דרך השעון שלו ואסף באמצעותן ״ראיות״ באובססיביות כנגד האם ולשם ההרחקה ממהה והשחרתה.
במה שונה פתרון סכסוכים בהסכמה?
תהליך זה של הסתה נעשה מתוך חוסר אמון, כעסים בלתי פתורים או ממאבקים משפטיים מתמשכים. זה פוגע בילדים כי הם ה״חוליה החלשה״, המשלמת מחיר יקר.
זה לא שבפתרון סכסוכים בהסכמה מקרים שכאלה לא יכולים להתחיל. היה לי מקרה שייצגתי בו את האם ב״גירושין בשיתוף פעולה״ בו היא החלה לנסות להרחיק מהאב אבל מיד כשזיהיתי עצרתי בכך שהבהרתי לה את הנזק שהיא עושה, היועץ הרגשי עבד איתה על ההתנהלות כלפי האב באמצעות הילדים, עורכת הדין מהצד השני מתוך תקשורת עם הצוות הדריכה את האב מה לעשות והענין נעצר ולא היתדרדר.
מקרים כאלה ממחישים עד כמה חשוב לבחור בדרך של דיאלוג, גישור ושיתוף פעולה במקום מאבק משפטי מתמשך.
הורים שנמצאים בסכסוך גירושין צריכים להבין שהילד אינו “שדה קרב” או “קלף מיקוח”, אלא אדם בפני עצמו, עם צרכים רגשיים וזכות לקשר עם שני הוריו.
בניית הסכמות יכולה לאפשר לילד לשמור על קשר תקין עם שני הוריו, מבלי להיגרר למצבים קיצוניים שבהם המדינה מתערבת ומנתקת אותו מסביבתו הטבעית.
פסק הדין הזה הוא קריאת השכמה לכל הורה שנמצא בעיצומו של קונפליקט משפחתי – בואו נבחר בדרכים שמאפשרות לילדים שלנו לגדול בסביבה בריאה, עם גישה לשני הוריהם, מבלי להיאלץ לשלם את המחיר.
כי גם כשנפרדים, צריך לשמור על הילדים כי הזוגיות מתפרקת אבל ההורות נשארת לעולם.