אתמול מהצהרים עד הערב עסקתי בהוראה – מהסוג שממלא אותי באנרגיה, כי כשאני מלמדת, אני מרגישה שאני בדיוק במקום הנכון.
התשוקה שלי ללמד היא כמובן דרך להעביר חומר – אך לא רק – אני שואפת לעורר מחשבה, לשנות נקודת מבט,
ויותר מהכול – להשפיע ולאפשר שינוי.
בצהריים, באוניברסיטה, עו״ד עדי רז ואני דיברנו עם הסטודנטים על טראומות משניות אצל עורכי דין. טראומות משניות הן תגובות רגשיות ונפשיות שעורך הדין חווה כתוצאה מחשיפה עקיפה לטראומה שחווה אדם אחר – הלקוח.
הסטודנטים שיתפו מקרים שנגעו בהם עמוק, חדרו לחייהם האישיים והשאירו בהם חותם או השפיעו באופן כזה או אחר על חייהם. השיחה הייתה כנה, פתוחה, מרגשת והביאה לתובנות אצל כל המשתתפים, לגבי תגובות שמעולם לא שויכו לטאומה משנית זו.
בערב בהכשרה ל״גירושין בשיתוף פעולה״ בלשכת עורכי הדין, דיברנו על מומחה הילדים ועל שינוי פרדיגמה.
ד״ר איתן בירנבאום הירצה על תפקיד מומחה הילדים בהליך וכולם הסכימו על חשיבותו הרבה של התפקיד.
תרגלנו בסימולציות את תפקיד אנשי המקצוע בצוות.
בנוסף בחנו יחד מה אומר ״שינוי הפרדיגמה״ – לא רק ברמה המקצועית, אלא גם האישית. כל אחת מהמשתתפות (הקורס הזה הוא על טהרת הנשים) איזה שינוי ידרש ומה זה אומר לגבי כל אחת מהמשתתפות.
בסוף היום הרגשתי מלאת מרץ, גאווה ומלאת משמעות ותשוקה בעבודתי. ביני לביני הודיתי על הזכות שניתנה לי לעשות את מה שאני אוהבת – ללמד ולשנות מחשבה, גישה ומציאות.
נ.ב. התמונה צולמה בכנס נשים בו דיברו על תשוקה ומכאן החיבור.