הוא ישב מולי – איש חרוש קמטים, שעבר גירושין לא פשוטים. כשהגיע אליי לכתיבת צוואה, היה לו ברור: הילדים לא יירשו אותו.
“הם בחרו צד בגירושין. לא סלחתי להם על זה. לכן, מבחינתי, אני מוריש את בית המגורים היקר שלי לעמותת…”
הקשבתי לו. כאבו היה מובן, אבל גם ראיתי את ההשלכות – עליו, על ילדיו, ועל מה שיישאר אחריו.
“אני מבינה שנפגעת מאוד מהילדים בתקופת הגירושין,” פתחתי בעדינות,
“אבל לפי מה שסיפרת, הם היו אז ילדים קטנים. וכיום, כשדווקא הם רוצים קשר – אתה זה שמתרחק.
אולי צוואה אינה המקום להתחשבן? אולי זו דווקא הזדמנות לשינוי?”
הוספתי:
“זהו מסמך של סיכום חיים. של סגירת מעגלים – לא של פתיחתם. אולי זה הזמן לחדש את הקשר, במקום להוריש בית מגורים כל כך יקר לעמותה, כפי שביקשת.”
הוא הקשיב, התלבט, ואז אמר:
“תנסחי צוואה שבה אוריש לילדיי הכול – אבל אם הם יעזרו לאמם כלכלית, הם יאבדו את זכותם לרשת!”
“זה בלתי אפשרי,” עניתי.
“תנאי כזה נוגד את תקנת הציבור, וגם קשה מאוד ליישם אותו בפועל – איך נדע אם אכן עזרו לה? מה אם כבר בזבזו את מה שירשו? זו תניה בעייתית וסביר שלא יהיה ניתן לאכוף אותה.”
הצעתי לו לחשוב, אולי אפילו ליצור קשר עם ילדיו. קבענו להיפגש שוב בעוד חודש.
כשהגיע, פניו היו שונות. הוא הודה לי בהתרגשות, ועיניו דמעו כשסיפר שיצר קשר מחודש עם ילדיו. עיניו נצצו כששיתף כמה המפגש הזה שימח אותו.
“תנסחי את הצוואה כך שאוריש לשניהם בחלקים שווים,” ביקש.
כך עשיתי – והוא חתם.
חודש לאחר מכן קיבלתי ממנו מייל:
“תשכחי מהצוואה. היא לא תקפה. חתמתי על צוואה מאוחרת – והורשתי הכול לעמותה.”