״הוא עדיין אהבת חיי – אבל אני כבר לא יכולה להישאר.” אמרה לי מיכל, בשקט ובכאב, בפגישה פרטנית במסגרת הליך גישור. שאלתי אותה בעדינות אם תוכל לשתף אותי למה.
“כי הוא פוסט-טראומטי. הוא מתעורר בלילה בצעקות, בזיעה קרה, כל הליקופטר בשמיים מקפיץ אותו. זה כואב לי בשבילו, אבל זה כבד עליי מדי. כבר לא מסוגלת.”
פוסט-טראומה היא פצע שלא תמיד רואים, אבל משפיע עמוקות – לא רק על האדם שמתמודד איתה, אלא גם על האנשים הקרובים אליו.
בימים אלה אנחנו שומעים יותר ויותר על מי שחיים עם פוסט-טראומה – חיילים, אזרחים, הורים, בני זוג. אבל אנחנו שומעים פחות על בני ובנות הזוג שנמצאים לצידם – אלו שאוהבים, שמכילים, שנאבקים לא להיעלם בתוך הקושי.
האהבה לבדה לא תמיד מספיקה. לפעמים, כדי לשמור על עצמנו – נפשית, פיזית, הורית – חייבים להיפרד.
אבל גם אז, אפשר להיפרד בדרך מכבדת, רגישה, שמבינה את המורכבות. אפשר לבחור להסדיר את הפרידה בלי מלחמות, עם חמלה, הבנה והסכמה.
גישור ופרידה בהסכמה מאפשרים לקחת בחשבון את כל מה שמורכב – גם את הפוסט-טראומה, את הזיכרונות, את האהבה שעוד קיימת ואת הכאב – ולבנות מציאות חדשה, בטוחה יותר, לשני הצדדים ולילדיהם.
אז אם את או אתה חיים במציאות כזו והחלטתם להיפרד – זה אפשרי בהסכמה ובשיתוף פעולה